ארועים מתוכננים  |  הטלפון של מזכירות בית יהושע 09-8997267  |  
 


מסיבת פתיחת הקיץ
9.7.17

בשעה: 17:00
המקום: בריכת השחייה

לפרטים נוספים לחץ כאן


 

התחברות לחברים

רב סמל ראשון אהוד אפרתי ז"ל מבית יהושע

רב סמל ראשון אפרתי אהוד מבית יהושעבן הזקונים של נירה ואבישי, אח ליואב ועמית. נולד בזכרון יעקב ביום א' באדר א' תשל"ג (3.2.1973) לאם מורה ולאב חקלאי, בן לאחת המשפחות הותיקות של המושבה. ילדותו של אהוד הייתה שמחה ומאושרת ומינקותו היה מעורב בכל הנעשה במשק. הוא למד בגנים שבזכרון יעקב, והיה ילד שובב אך קשוב, יפה תואר ומלא חן, ילד אהוב ואוהב עם חיוך גדול וכובש. אהב לשחק בחוץ ובעיקר לנסוע עם אבא בטנדר ובטרקטור.
אהוד החל את לימודיו בבית הספר היסודי "ניל"י" שבמושבה וסיים בו כיתה ו'. היה תלמיד טוב ושובב גדול, מוקף תמיד בחברים. בהמשך למד בחטיבת הביניים ולבית הספר התיכון "אורט השומרון" בבנימינה, ובשנים אלה הרבה לבלות ומיעט ללמוד. כילד וכנער היה פעיל בתנועת הנוער "המכבי הצעיר" - בתחילה כחניך ולימים כמדריך; השתתף בחוג לטיסנאות, בגדנ"ע של"ח, עסק בענפי ספורט שונים ובהם קליעה למטרה. בכיתה י"ב הקדיש את זמנו לכל עיסוק שהוא - פרט ללימודים. הוא הוציא רישיון נהיגה במשאית ורישיון משיט, אך עיקר מעייניו היו נתונים ל... בנות.
בחודש אוגוסט 1991 התגייס אהוד לצה"ל. את שירותו החל ב"שייטת 13", אך עקב בעיה בריאותית שלא אפשרה לו לצלול נאלץ לפרוש. הוא עבר לסיירת הצנחנים שם מצא "משפחה", "התברג" היטב, וחבריו מהסיירת הפכו לחברים לחיים. אהוד אהב מאוד את שירותו הצבאי, וכך היה גם בשירות המילואים - מעולם לא החסיר אף לא יום מילואים אחד.
עם שחרורו מהשירות הסדיר עבד אהוד כשנה במשק החקלאי המשפחתי, ולאחר מכן טס לטיול בן שבעה חודשים בדרום אמריקה. כשחזר שיפר את ציוני בחינות הבגרות, והחל ללמוד במכינה במדרשת רופין. במקום זה הכיר אהוד את אשתו לעתיד, מירי בלזדה מבית יהושע, ולאחר פרק זמן קצר עברו השניים לגור יחד.
עם סיום לימודיו במכינה, החליט אהוד ללמוד חקלאות בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית - שלוחת רחובות, והתמחה בהגנת הצומח. אף שהלימודים היו קשים בעבורו, התעקש אהוד והצליח לסיימם. הוא הפך לאגרונום מצליח אשר הוביל את המשק החקלאי המשפחתי קדימה.
אהוד היה חקלאי בנשמתו, אהב את הארץ ואת האדמה. הוא עבד עם אביו ועם אחיו יואב, ויחד ניהלו משק גדול של כאלפיים דונם של פירות נשירים מכל הסוגים, הדרים וסובטרופיים.
כחובב טיולים מושבע טייל אהוד בארץ לאורכה ולרוחבה. הוא שמר על כושר גופני ואהב מאוד לרוץ. התעניין בהיסטוריה, בעיקר של מדינת ישראל, והרבה לעסוק במורשת קרב מימי קום המדינה.
בשנת 2001, לאחר שלוש שנות חברות, נישא אהוד למירי, והם עברו להתגורר בזכרון יעקב. השניים הספיקו לטייל בעולם - ביקרו באיטליה, בספרד, בצרפת, בטורקיה ובסיני, ונהנו מהחיים הטובים.
לאחר הולדת בנם הבכור תומר, ב-21.1.2003, עברו בני הזוג להתגורר במושב בית יהושע. בתוך פרק זמן קצר, ב-26.9.2004, נולדה בתם שי, ובנם הצעיר רז הצטרף למשפחה ב-4.6.2007.
אהוד, אדם חרוץ עם לב גדול, היה איש משפחה לתפארת, בן זוג אוהב ומפרגן שידע להעריך ולהפגין אהבה וכבוד, אך מעל לכול התגלה כאבא מושלם. אהוד אהב את שלושת ילדיו אהבת אין-קץ - אהב לבלות אתם, היה לוקח אותם אתו לעבודה, יוצא עמם לטיולים, למשחקיות, פינק אותם ודאג שייהנו מהחיים. אהוד ומירי תכננו להקים משפחה גדולה של חמישה-שישה ילדים, אך תכניותיהם נגדעו באיבן.
בחודש אוקטובר 2007 נקרא אהוד לשירות מילואים בעזה עם יחידתו - פלוגת הסיור של סיירת הצנחנים. הוא השתתף בכמה מבצעים לאיתור חוליות משגרי קסאמים ומבריחי נשק במנהרות, ובתפקידו כנגביסט הלך בחוד.
ביום י"ז בחשוון תשס"ח (29.10.2007) נפל אהוד בקרב בדרום רצועת עזה. במהלך הפעילות נתקלו חיילי הפלס"ר בחוליית מחבלים ובמקום התפתחו חילופי אש שנמשכו דקות ארוכות. כדור שפגע בנצרת הרימון שנשא אהוד באפודו גרם לפיצוץ והוא נפצע פצעים קשים. מסוק פינה אותו לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע, שם נאבקו הרופאים על חייו אך אהוד מת מפצעיו. בן שלושים וארבע היה בנופלו.
אהוד הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בזכרון יעקב. הותיר רעיה, שני בנים ובת, הורים, אח ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל ראשון.
על קברו ספדה לו רעייתו, מירי: "אהודי שלי, אהובי, חבר שלי. איש יקר שלי, איך בכלל אפשר לסכם את חייך ומה להגיד קודם... היית אבא מדהים ואהוב לגוזלינו הרכים. בן זוג אוהב ומפרגן, אשר חשתי את אהבתך בכל שנייה בכל יום. בן אוהב ודואג להוריך, ששקלת להקריב הרבה רק כדי שיהיו מאושרים ובריאים, ואח שכל כך אהב את אחיו ודאג להם. ... נכנסת לחיי כמו נסיך על טנדר איסוזו לבן והכנסת רק שמחה לחיי. מהפגישה הראשונה ידעתי שאתה תהיה בעלי. ... חשבתי שאלוהים שמע את בקשותיי ושלח לי בדיוק את הבחור שרציתי - בחור פשוט, מקסים, איש אדמה (תמיד רציתי חקלאי), יוצא יחידה קרבית ופלאח באופיו... וכך היה...
אהבנו, התחתנו, והבאנו לעולם את שלושת הילדים המופלאים שלנו.
.... המילואים האחרונים, היו שונים, היו מלאי פעילות - ואתה אהבת את זה ופרחת. אהבת וסמכת על החבר'ה שלך, והיית מבסוט מהעשייה שלכם ומההצלחות. ואני כמו כל אישה, ישבתי בבית מלאת חרדה ודאגה ממשחקי המלחמה שלך. כולם ידעו שאתה מורעל. אוהב את המדינה ומוכן להקריב עבורה ואני כל כך פחדתי שהרעל יחלחל לביתנו.
היית אמור להיות היום כבר בבית, נותרה לך רק פעולה אחרונה... דיברת איתי בערב כשהשכבתי את הילדים ואמרת לי כמה כיף לי שאני איתם, משכיבה אותם, מחבקת ומנשקת, וביקשת לנשקם בשמך ולמסור שאתה אוהב אותם.
ואז עוד שיחת טלפון אחת לפני שיצאתם לפעולה...
שאלתי איך אתה מרגיש ואמרת - 'מוטרד!' פחדתי מתשובתך.
רציתי להגיד לך המון דברים, אבל לפני שאמרתי את כולם, אמרת לי 'אני יודע, אני יודע', כאילו ידעת מה יש בלבי גם בלי מילים.
... איך אסכם את חייך? לא רוצה לסכם, לא רוצה לסיים. לא רוצה להיפרד. רוצה אותך פה איתי עד שנזדקן ביחד. וכאילו עוד רגע תחזור, תחבק אותי עם החיבוק דב האוהב שלך והחיוך הענקי, תרים את הילדים על הכתפיים הרחבות שלך, וניסע מפה רחוק רחוק רחוק כדי שהמציאות הארורה לא תתפוס אותנו.
... מבטיחה לך, אהוב שלי, מתוק שלי, שתמיד תהיה בלבנו, בביתנו. הילדים לא ישכחו אותך לעולמים ויכירו אותך כל יום.
ואני... אני שלך, ואני גם מתה איתך! ומחבקת אותך ולא עוזבת!"
במלאות שלושים יום לנפילתו של אהוד, הקריאה מירי שיר שהכתיב לה תומר, הבן הבכור: "חיילים נפרדו בשלום / הם שמרו על כל המדינה ישראל / שזה המדינה של הטובים / ארץ ישראל ממש יפה / והילד שלו יהיה גיבור כמו הוא / שיהיה לך הרבה שמח בשמים / אני נורא אוהב אותך."
באותו מעמד נשא דברים משה בנבנישתי, חבר לצוות: "... עבר חודש מאז נלקח מאתנו הלוחם שבלוחמים, הגבר שבגברים, האריה שבחבורה. ... אף פעם לא מתלונן, כמו טירון בן שלושים וארבע שהולך אחר המ"מ. מקצוען עד הפרט האחרון, זהיר ומחושב, ובעיקר - נחוש, בלא גמגום!
ומתחת למדים - אדם פשוט, תמים, ערכי, חקלאי. איש משפחה. היית מספר לי על מירי והילדים שאתה כל כך אוהב - בעל נאמן, שמדי פעם מזכיר לרווקים שצריך להתחתן, 'לחיות עם האישה אשר אהבת', להביא הרבה ילדים לעולם, לאהוב אותם, לחבק ולטפל בהם - היית 'איש לב' - וכמובן לחנכם 'שיהיו לוחמים', כך אמרת.
... ויצאנו לדרך! בציר - אני אחריך, קצת מימין, מציק לי הקרמי, מסתכל עליך מאחור, כמו איל או צבי, מדלג עם הנגב, 'מפסטן' על הקוצים והסלעים - 'לפתוח מרווחים' - לא מוותר לעצמך, ועם כל משקל הכדורים שלקחת, 'למקרה שתהיה הסתבכות', כמו שנהגת לומר. אתה מאבטח את כולנו, בראש החוד, חותר קדימה, גם בלא משוטים ושנורקל!...
חוצים את הגדר וממשיכים אל היעד. ואז: 'שינוי משימה', המפקד אומר לי, 'זיהוי דמויות במרחק 1,000 מטר'. ו'תעביר לאפרתי'. ואני מעביר את ההודעה 'מתורגמת מהר': "900 מטר קדימה שני מחבלים - חתירה למגע'.
אתה מרים את בוהן ידך הימנית לאמור: 'קיבלתי', ולא מסתפק בזה, אלא מוסיף קריצה לאמור: 'אנחנו באותו ראש'. ...
שועטים קדימה. אתה כמובן לא שוכח את ה'מקצועיות' - פותח כל זיג במטע הזיתים, גוער בי כרגיל שאני מנסה לעקוף אותך.
ואז שוב הודעה על זיהוי קרוב - 300 מטר - ואני אליך ו'מארב חפוז', ושוב אליך. אתה מצמצם, ואך מתחיל לרדת במקום, ואז מכת האש עלינו! והרימון מתפוצץ ונבלם בך, ואתה מציל אותי ואת החבורה הקרובה כולה, הפיצוץ הכריע אותך, והרימון שלך הוא! שהרי אותך המחבלים לא יכולים לנצח! ...
שבנו לבסיס ברוח נפולה. חשבתי, איך אפשר לעודד את הרוח, ולא מצאתי... עד שלבסוף זה 'בא לי', מצאתי! עברתי מאחד לשני ואמרתי: 'תחשוב מה אפרתי היה אומר עכשיו! אהוד שלנו, עם החיוך הרחב - מה הוא היה אומר'. היה אומר: 'תפוס ת'עצמך בידיים! תרים ת'ראש! סע קדימה!' 'ובחרת בחיים!'..."
משפחתו של אהוד שוקדת על הכנת ספר לזכרו. 
 

דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון

 

[חזרה למעלה]      [הוספה למועדפים]       [מפת האתר]       [יצירת קשר]