ארועים מתוכננים  |  הטלפון של מזכירות בית יהושע 09-8997267  |  
 


מסיבת פתיחת הקיץ
9.7.17

בשעה: 17:00
המקום: בריכת השחייה

לפרטים נוספים לחץ כאן


 

התחברות לחברים

                      מינה ויצחק הולנדר
 
"קשה לתאר את בית יהושע בכל תקופותיו ובכל גלגוליו בלי מינה ויצחק" (כתבה לאה ברטמן לספר היובל ]
יצחק (איז'ק ) נולד ב- 21.1.1914 בקרקוב להלנה ומשה. - בן שלישי מארבעה בנים . יצחק נולד למשפחת סוחרים אמידה וגדל בבית טיפוסי לשכבה רחבה של יהדות פולין העירונית -  בית מסורתי לא חרדי מעורה בתרבות פולנית- גרמנית. הבנים למדו בבתי ספר גבוהים והכשירו עצמם למקצועות חופשיים , יצחק , בניגוד לשני אחיו הגדולים לא סיים את לימודיו האקדמיים כאשר בחר להיות חלוץ.      (משפחתו של יצחק נצלה בזכות בריחה למזרח – לשטח שנכבש ב- 1939 בידי הרוסים ועלתה לארץ אחרי קום המדינה).
מינה נולדה בערב שמחת תורה בשנת  1913, לחיה ויהודה אורטנר ,במוסציסקה שליד
פשמיש. בת זקונים למשפחה בת שמונה ילדים. הבית היה בית יהודי אדוק , טיפוסי לבית
יהודי בעיירה, אבל רחוק מקיצוניות דתית, אחיה של מינה נטלו חלק בפעילות הציונית ,
והאב הסכים בשתיקה לפעילותם זו. (האב, אח אחד ושתי אחיות עלו ארצה לפני מינה
והתגוררו בחיפה, ארבעת אחיה ואחיותיה ובני משפחתם ,שנותרו בפולין, נשמדו בשואה).
 
גם יצחק וגם מינה בחרו להצטרף לתנועת עקיבא,שהייתה קשורה לציונים הכללים.
תנועה זו קסמה להם מפני שהיא הציבה כמה עקרונות מקוריים וייחודיים. עקרונות אלה
לוו אותם כל חייהם.
יצחק , כמו חברים אחרים, הכין עצמו להיות חלוץ, בצד 'לימוד' מלאכות שנער בורגני יהודי לא
הכיר  (בפלוגת ההכשרה העירונית בלבוב רחוק מן ההורים שלא ייבהלו ולא יתביישו ).
השיר מעצמו את כל מה שאפיין בורגנות  - גידל שערו פרא , מעילו היה פתוח , נראה כמו פרחח , כמו גוי. הפאן החיצוני הזה של החלוציות, אפיין אותו גם בשנים הראשונות בארץ ישראל – לבש קסקט הפוך או כובע קש, כרך צווארו בצעיף ענק, נהג להתפלל בימי חול לבדו וללכת לישון בשדות לבדו, ואכן בפעם הראשונה שראתה אותו מינה נראה לה תימהוני במקצת ואולי גם רומנטי משהו.     
מינה הייתה נערה קטנטונת, שקטה מאוד, נחמדה ומקובלת. אוהבת ספרות כך שאפילו מורתה לספרות , פולניה אנטישמית , אהבה אותה במיוחד והייתה נוהגת להביא לה כתבי-עת ספרותיים. בפעולות הקן התאהבה בשפה העברית ובתנ"ך וידעה לצטט ממנו פסוקים מה שהרשים מאוד את רינה נזר בזמנו. 
יצחק עלה לארץ ישראל בראשית 1934. יצחק ראה את הארץ הזאת וקבלה כמות שהיא, באהבה ובקלות. אכן , כשאדם הוא קצת פרחח ולבוש כפרחח – הכול מקסים. השממה, החולות , הפרדס והירח.   הוא בא לארץ בלי חשבון, מכל הלב , מסר עצמו לה .
למינה האהבה לארץ- ישראל נקנתה בייסורים. נערה קטנה וענוגה הייתה, אוהבת יופי וירק, היא הגיעה ארצה בעיצומו של חודש אוגוסט לוהט, 1934, כשירדה מן האוניה לתוך החולות החמים חשבה בלבה: "רבונו של עולם, איזו מן ארץ זאת? אין פה אפילו עץ אחד".
תנועת עקיבא הקימה פלוגות עבודה ליד המושבות הוותיקות במסגרת המאבק על העבודה העברית. מינה ויצחק נפגשו בפלוגת העבודה בבאר יעקב שם התחתנו. משם עברו לפלוגת העבודה בחדרה. ומשם לבית יהושע בה חיו כל ימי חייהם.
בבאר- יעקב, כאמור , התחתנו יצחק ומינה . ב- 25 בפברואר 1936 נערכה החתונה
המפורסמת ביותר בעקיבא. חמישה זוגות נישאו אז ב"מכה" אחת. לא באולם. בלי
ארוחה מפוארת, סעודת הכלולות הייתה גם סעודת השבת – חסכוני.
מינה לבשה שמלה כחולה בעלת צווארון לבן אותה הביאה מפולין (על שמלה לבנה לא חשבו
בכלל) ומה לבש יצחק לא כדאי לספר.     לחתונה זו באו חברים מכל קיבוצי "עקיבא" בארץ,
ובאה גם משפחתה של מינה מחיפה, ובהם אביה – יהודי דתי מאוד בעל זקן הדור.
כל הזוגות סודרו לעבודה ביום חתונתם - שהרי בניין הארץ קודם לכל . רק התערבותו של אביה גרמה למינה לא לעבוד ביום חתונתה. מאוחר יותר ספגה מינה "שטיפה" באסיפת החברים.
מבאר יעקב עברו מינה ויצחק לחדרה   באסרו חג פסח, תרצ"ו, ביום שהחלו המאורעות, נטעו העקיבאים את אוהליהם בחורשה בקצה המושבה. לא רחוק מהמחנה שלהם היה כפר ערבי עוין. בבואם לחדרה הייתה מינה בהריון -  בלי לקבל רשות מאסיפת החברים ועל כך התנהל ויכוח סוער. בסופו הוחלט להכשיר מטפלת. (אז בקיבוצים טופלו הילדים על ידי מטפלת מוסמכת)
בשלושה בפברואר 1937 נולדה הבת הראשונה לקבוצה ביום חורף גשום. הסיעו את מינה ,
בעגלה לבית החולים בחדרה. הדרך עברה בכפר ערבי בעיצומם של המאורעות.
משני צידי הכרכרה ישבו בחורים עם רימונים ובאמצע עמד יצחק עם רובה בידו.
 
התנאים היו קשים , גרו באוהלים במחנה ארעי מבודד ומנותק בחורף, חברים ורבים וביניהם
יצחק חלו בקדחת .
לגדל תינוקת בתנאים אלה היה קשה שבעתיים. לילה אחד חלתה דליה וחומה עלה, מינה ישבה
לבדה ליד עריסת התינוקת אובדת עצות ובוכה. (יצחק באותו זמן חרש בבית שאן, את המטפלת
אי אפשר היה  להעיר, ואת הרופא אי אפשר היה להזמין בגלל הבוץ הרב והכפר הערבי שליד
המחנה) .
 
התחנה האחרונה בארץ-ישראל הייתה בית יהושע,   בה קבעו את ביתם , ואותה לא עזבו   מעולם.                                                                                                         ב- 17 באוגוסט 1938 נקבע יום העלייה לקרקע. כדרך הימים ההם, ימי חומה ומגדל,  הקימו ביום אחד את מגדל האיתות, הצריפים, העמדות והגדר. על המלאכה ניצח יצחק הולנדר. שהיה ידוע כבעל יכולת טכנית וכושר ארגון . מסיפורי היום הזה זוכרים הורינו את הקמת מגדל המים אותו תכנן יצחק בהצלחה, אבל שעה שהחלו לעלות את טנק המים, ויצחק יושב עליו נחת הטנק ארצה , (טעות בתכנון, אולי?) כולם נבהלו מאוד. מינה באה בריצה והחלה צועקת "איז'ק!    איז'ק !" וממרומי המגדל נשמע קולו של יצחק, שלו ורגוע" "מינה, מה את צועקת? אני כאן".
גם מינה וגם יצחק מלאו תמיד תפקידים מרכזיים בבית יהושע  בכל תקופותיו.          מינה ויצחק, שני חברים מרכזיים בקיבוץ , אנשים חרוצים שהיו תמיד סלע איתן לאחרים.
יצחק היה הולך מהר מדבר מהר עושה הכול מהר , איש מעשי וחולם , מבוגר וילד , תמיד משרה ביטחון תמיד מוצא עצה. תמיד אופטימי .
מינה פעלה תמיד בשקט ובשלווה ,בארגון מופתי ויכולת אלתור מופלאה. מה שהתחילה התבצע תמיד בשלמות ולפי התכנית.
 
התפקיד החשוב ביותר שמלאה מינה במשך רוב הזמן היה תפקיד האקונומית . (אחרי שורה של תפקידים אחרים ביניהם האחריות על הכוורות) . כשמינה נכנסה לעבוד במטבח, התחילו בקיבוץ לאכול כמו שצריך.  
המצב הכלכלי בקיבוץ מעולם לא היה מזהיר בלשון המעטה, לעיתים תכופות חסרו מצרכים. חסרו כלים . תמיד היה צריך לאלתר .בימים ההם בשלו על פרימוסים לא היה מכשור ועבודת המטבח הייתה קשה ומייגעת ולא כולם ששו לעבוד במטבח במיוחד בני הנוער שהצטרפו לקיבוץ.
בתנאים אלה ניהלה מינה את המטבח הקיבוצי בתבונה ובכישרון, בחריצות רבה, בכושר ארגון מעולה, בחיסכון , בכושר אלתור וביכולת מופלאה לעבוד עם אנשים ולהפעיל אנשים וליצור אוירה נעימה במטבח.  - תמיד בשקט ובשלווה.
בתנאים אלה הוכן אוכל טוב, מגוון ,מוגש בצורה אסתטית - ככל האפשר     
בתנאים אלה  גם בזמנים של מצוקה כלכלית נערכו סעודות שבת וחג ,סעודת פסח שאורחים רבים הצטרפו אליה , חתונות ושמחות אחרות – ולא הייתה זו משימה קלה.
כאשר ההספקה השבועית שהגזבר הביא מתל-אביב אזלה לקראת סוף השבוע, הייתה מינה הולכת ברגל ,(לא תמיד אפשר היה להשיג את הכרכרה) לאבן-יהודה, קונה בהקפה מצרכים במכולת של בירנבוים, וסוחבת את הסלים הכבדים שלושה קילומטרים בדרך עפר. כדי שיהיה אוכל לשבת לחברי הקיבוץ.
 
"חולשה" יתרה הייתה למינה לניקיון ולאסתטיקה. היא עצמה הייתה תמיד מסודרת. תמיד לבושה בסינר ובמטפחת ראש צחורים ללא רבב. חולשה זו הביאה את מינה לנהל מאבק איתנים על מפה לבנה, סכו"ם וכיו"ב עם הגזבר. מינה נהגה לומר: "לפחות שיהיו מפות בחדר האוכל של הילדים, שיגדלו כמו בני – אדם". במלחמת הסכו"ם נחלה מינה כשלון חרוץ. בדרך פלא נעלמו הסכינים המזלגות והכפות, ונמצאו שתולים בכל גינה רעננה, וגם בכמה גינות לא רעננות. שאר החברים לא התרגשו במיוחד מחסרון הסכו"ם .
בזכות כל אלה שמרה מינה על הסמכות הבלעדית במטבח ובזכות כל אלה שררה הסכמה חיובית לגביה בין כל החברים תופעה שהייתה נדירה ויוצאת דופן בקיבוץ. 
יצחק מלא בבית יהושע כמה וכמה תפקידים מרכזיים – מזכיר , מוכתר, גזבר , וכל תפקיד אחר שקשור בנסיעות ובסידורים במשרדים השונים, שטפלו בענייני הקיבוץ והמושב.
כמו כן היה אחראי על הביטחון מטעם ההגנה (קב"ט – בלשון ימינו), תפקיד אותו החל למלא כבר בחדרה, אחרי שעבר קורס גפירים, והמשיך בו בתקופת הקיבוץ ובתקופת המושב. מכוח תפקידו זה היה גם אחראי לתחנת הגפירים בבית יהושע מטעם הבריטים. וכן היה עם ומתיס מנהיים אחראי על  הקשר עם ההגנה ועל הסתרת הנשק בסליקים.
ראוי לציין , שבשל האידיאה ה"כלל ציונית" של "עקיבא" , נטו בבית יהושע חסד גם לאנשי ההגנה וגם לפורשים, וליצחק היו קשרים גם עם אנשי ההגנה וגם עם אצ"ל. דבר, שלא היה מקובל בימים ההם .
(יצחק, כל ימיו, הגה חיבה יתרה לזאב ז'בוטינסקי ומשנתו)
 
כשם שמינה הייתה אקונומית ללא מצרכים , היה יצחק גזבר ללא כספים, ואכן תפקיד הגזבר היה התפקיד הקשה ביותר מכל תפקידיו של יצחק בקיבוץ. - קיבוץ שלא השתייך לשום תנועה קיבוצית ולשום מפלגה  - ותמיד חסר כסף לעתים לדברים בסיסיים .
. הוא היה מתרוצץ בעיר - לקבל הקצבות מהמוסדות הלאומיים, ללוות כספים מהמרכז החקלאי ובבנק החקלאות. לקחת הלוואה כדי לכסות הלוואה אחרת ועוד מיני קומבינות. בתל- אביב ,לעתים, בחר ללכת ברחובות צדדיים מפני שהתבייש לפגוש באנשים שהיה חייב להם כסף.
 
ליצחק היו רעיונות מקוריים כיצד לחזק את מעמדו הכלכלי של הקיבוץ,לשלב תעשייה בחקלאות, רעיון מהפכני שהקדים את זמנו. ולא עלה יפה.
מאי שם, לא ידוע מהיכן, הביא יצחק זוג זקנים שהיה להם פטנט לכבישת מלפפונים, אותו סרבו בתוקף לגלות. המלפפונים היו נפלאים, אך הקיבוץ לא הרוויח ולא כלום. הזוג הסתלק ולקח עמו את סוד הייצור.   ביוזמתו הוקם בית מלאכה קטן לניפוק מיץ מקליפות לימונים, בית מלאכה לייצור פרסות לנעלי חיילים , יזם עבודה קבלנית להרכבת צינורות "מנסמן" גרמניים ועוד. לכל פרויקט נגש יצחק בהתלהבות, וכולם כשלו. אפילו בשלבי פירוק הקיבוץ ניסה להקים בית חרושת לתיקון שקים.
החיבה לפטנטים, שאפיינה את יצחק בקיבוץ לוותה אותו כל חייו , והוא היה רוכש אותם בכל הזדמנות: חמישה פרקולטורים בקנייה אחת, מפצח אגוזים משוכלל , מכשיר לצחצח נעלים בעמידה ועוד עוד , אלמלי וטו של מינה היה ממלא בהם את ביתם .
 
כבר בבאר- יעקב היה יצחק , בעל ידי הזהב, חצרן. בבית יהושע , בלי תפקיד מוגדר היו פונים אליו בכל עניין הדורש תבונת כפיים. פה עזר להפעיל מכונה, שם לתקן אינסטלציה , פרימוסים מכונת תפירה ומה לא?  
 
מגוון תפקידיו בקיבוץ מלמד על כושר מנהיגות, שבאה גם לידי ביטוי בישיבות מזכירות ואסיפות קיבוץ. חברים ספרו כשהיו ויכוחים סוערים יצחק ישב בצד בשקט, נטל אחרון את רשות הדבור.
דבר בשקט נימק וברוב המקרים הצעותיו, שהיו מקוריות ומנומקות ושונות מהדעות האחרות, התקבלו.
 
תנועה, קיבוץ, ואפילו מושב אינם רק אידיאולוגיה והגשמה, אלא גם אנשים שחיים ביחד. גם יחסים בין אנשים. גם מינה וגם יצחק נודעו ביחס חם לזולת ובאהבת הבריות. אפילו ה"צעירים" שהצטרפו לקיבוץ מצאו אצלם אוזן קשבת.
 
מינה נהגה להגדיר בני אדם כך: "פלוני או פלונית אנשים חמים". והאדם, כידוע , במידה רבה רואה את זולתו מתוך עצמו. ואכן גם מינה וגם יצחק היו אנשים חמים וחברים טובים, בזמן שמחה, ועוד יותר בזמן צרה. כפי שספרו עליהם חברים רבים .
 
כשהתפרק הקיבוץ חברות רבות, היו אובדות עצות. לא ידענו לבשל, לא ידענו לנהל בית. ומינה תמיד עזרה, תמיד נתנה עצה.  מינה תמיד זכרה ימי הולדת וימי חג, פרח, עוגה טעימה, ועוד מחוות כאלה שיוצאות מן הלב ונכנסות אל הלב.
 
החברים , הן הקיבוץ והן במושב  אלה שנשארו ואלה שעזבו עם פירוק הקיבוץ , ידעו, שאפשר לסמוך על יצחק, והיו פונים אליו בעת צרה. רק מעט נודע לנו,הבנות, על העזרה הרבה שהגיש בתבונה ובמסירות לאחרים. – יצחק היה מדבר הרבה על תפקידיו בישוב ובמיוחד על ההגנה אבל על העזרה לזולת איש לא שמע ממנו , תמיד בסתר ותמיד בשקט. (ומה שנודע לנו הבנות לא נספר – מה שנעשה בסתר יישאר בסתר.)
 
ב- 1939 , כאמור לעיל, פורק הקיבוץ . המצב הכלכלי והחברתי בקיבוץ התדרדר , משפחות החלו לעזוב והיה חשש לעתידו של הישוב. באחד הויכוחים הקשים אמר יצחק: "אני נשאר בבית יהושע אפילו אשאר יחידי כאן. כאן אבנה את ביתי". יצחק השקיע את כל זמנו ומרצו להתרוצצות בין המוסדות השונים, והיה מעורב בכל השלבים של עיצוב המושב ,הן בתכנון והן בביצוע.              ובמידה רבה הודות למאמציו לא ניטש המקום על ידי חברי "עקיבא".  
 
תחילה גרו בחדרי הקיבוץ , יצחק סגר את מרפסת החדר בלוחות עץ , העמידו שני פרימוסים – והרי לכם מטבח. לבית הקיבוצי היה מחובר בית בן שני חדרים ומטבח בו גרו הוריו של יצחק שהגיעו לקיבוץ זמן קצר לפני פירוקו. מאוחר יותר נקלטו שתי משפחות של אחיו של יצחק שעלו אחרי קום המדינה. גרו בצפיפות רבה עד שעברו האחים וההורים לתל- אביב.
משימה לא קלה הייתה לגדל שלוש בנות ולהאכיל כמות כזו של אנשים . לעתים נראה כאילו העסיקה מינה גדוד גמדים קטנים. עובדה, תמיד הכול היה מוכן בזמן, הכול מאורגן בכישרון ובתבונה. כך שסדר יומה של מינה היה כה מוצלח, עד, שלמרות כמות העבודה, מצאה זמן לנוח בצהרים, לטפח את עצמה, לקרוא ספר טוב ולעזור לחברות אחרות.
 
מאוחר יותר עברו לבית בו התגוררו עד יום מותם. בית שנודע ביופיו, בגינותיו , בתמונותיו ורהיטיו (שנקנו תמורת תבניות ביצים מהלול שהוקם ליד הבית). 
 
כידוע מן הקיבוץ יצאו בלא רכוש ובלי כסף. "במקלי עברתי את הירדן" נהג יצחק לומר, ואכן בתבונה, בחריצות ובמעשיות , מלא כלום, בשתי ידיים בלבד ,הצליחו מינה ויצחק לבסס כלכלית את עצמם ואת בני משפחתם.
 
בזמנים קשים ועוד יותר בזמנים טובים לא וותרו יצחק ומינה על חיי תרבות, הרבו להשתתף בחוגים , לטייל בארץ ובעולם. מינה כידוע, כל חייה , אהבה ספרות יפה ואילו יצחק אהב לקרוא
ספרי היסטוריה ציונית ובגיל מבוגר התאהב בפילוסופיה, שלמד בחוגים, והיה מרבה לספר, בעיניים בורקות, על כל חידוש שהתחדש לו.
 
מינה ויצחק ניהלו בית פתוח לחברים ולבני משפחה. ביתם היה לנו הבנות ולילדינו תמיד בית , והם הנחילו לנו 'ערכי משפחה'. אותם אנו מקיימות עד היום .
בביתם של מינה ויצחק  נשמרה מסורת ישראל ברוח תנועת "עקיבא", ברוח זו חגגו שבת ומועד.  יצחק היה נוהג ללקט מדרשים על פרשת השבוע ועל הגדת הפסח למען המסובים ובמיוחד למען נכדיו . 
וכמובן, בביתם  היה תמיד אוכל טוב (במיוחד עוגות נפלאות) מוגש בצורה אסטטית, שולחן ערוך, מפה, כלים נאים ופרח – גם בחול וגם בחג.
ומעל הכול, היה זה בית בו שררה אהבה רבה , מינה הייתה אומרת תמיד "אומרים עלינו שאנחנו כמו זוג יונים".  
 
אנו הבנות אסירות תודה להם . על שהיו לנו תמיד עוגן וסלע מוצק במיוחד בעת צרה, על הערכים שהנחילו לנו ועל החום והאהבה שהרעיפו עלינו ועל ילדינו.
 
[חזרה למעלה]      [הוספה למועדפים]       [מפת האתר]       [יצירת קשר]